17.6. שבע וחצי בבוקר.
אמש, אחרי שיחתי עם הסרג׳נטים, התאספו הם בעצמם ודנו על המצב. החליטו, כהצעתי, להתיחס ביחס יותר חמור ועקבי אל דרישות-המשמעת, ויחד עם זה להיות עד כמה שאפשר יותר צודקים, ישרים וקרובים אל החיילים… רכּוּתנו היתירה שמקודם גרמה בהרבה להתרופפות המשמעת… ובלי משמעת צפויים גם הכי-טובים לתקלות מרובות.
[…]
קשה לי לכתוב. אני בטוח, שמזה שקרה אתמול אי-אפשר היה להמלט, ושזה, אולי, יביא תועלת. ואולם העובדה עובדה היא: אני לא התנגדתי למַלקות. כמה זה פראי, כמה זה זר לאני שלי! וכי יכולתי להעלות על הדעת כגון זה לפני חצי שנה? המלחמה – מָשְחָתה בה, ומושחתים כל החזיונות המלַוים אותה!
