הם אינם מבינים, שלחיילים הפשוטים יותר נעים לראות שגם האופיצרים סובלים מקור יחד אתם

22.11. שמונה בבוקר. – – –

במזג-אויר שכזה עם אלף בחורים טובים אפשר היה לפעוֹל רבּוֹת. אבל איפה הם האלף? ישנים בני-ציון. לא חוֹם פנימי יחממם, חוֹם לב גאה, חוֹם-אהבה לעמם, אלא חוֹם חיצוני, חוֹם-תנור, חוֹם שמיכה חמה, חוֹם מיטה רכה.

11 ורבע לפני הצהרים.

קר, אך את בנין בית-היִבּוּש צריך היה להמשיך, מפני שהימים הבאים לקראתנו אולי יהיו קרים מאלה. החומר הקר, מעוֹרב במים עוד יותר קרים, מקפיא את פרקי ידי העובדים. עשיתי מדורה והחלפתי את משמרות-העובדים, שיתחממו. בידחתי את דעתם במהתלות ובשיחות, ויותר משעה וחצי לא עבדו. האופיצרים הצעירים, כרגיל, לא היו נוכחים. לדרוש מהם שיבואו לא חפצתי, וכשאין דרישה, אין הבנה מצדם למה הם נחוצים. הם אינם מבינים, שלחיילים הפשוטים יותר נעים לראות שגם האופיצרים סובלים מקור יחד אתם; הם אינם מרגישים, שבושה היא להתגולל באוהל בשעה שהאנשים כולם נמצאים ברוח ובקור… אחרי העבודה פתחתי את אוהל-האופיצרים. אחד שוכב על המיטה בבגדיו, תחת שתי שמיכות ומעיל-חורף: השני יושב במעיל-חורף ובכובע, מכוּוץ מקוֹר; ושניהם משוחחים בעליזות… ״אה, אדון הקפיטן! בבקשה! נתחמם יחדיו!״ – ואני הפניתי ערפי והלכתי… נזכרתי, איך שבאַרטוּר, לפני 11 שנה בערך, ברוח ובקור שכזה חפרתי יחד עם חברי החיילים חפירות והאצבעות היו כה קפואות! האופיצרים ישבו ב״בלינדאז׳ים״[1], שתו והתעלזו. הם לא היו דרושים לנו, אנחנו ידענו בעצמנו מה ואיך צריך לעשות, אבל החיילים חירפו וגידפו: ״שֵדים! יושבים, שותים לשכרה, בשעה שאנחנו פה נמקים בקרה!״ אני הבינותי את הרגשת החֵמה הזאת בכל טבעיותה, למרות כל העדר-הבינה שבה… עכשיו הנה שתי רגלי כפתילי-קרח, אבל בנפשי חום ומנוחה.

 


[1] בלינדאז׳ – חפירת-מגן מבוצרת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s