היתה שיחה ארוכה ביני ובין ר. על המלחמה, על המדיניות, על הציוֹנוּת. דיברתי אתו על אודות יסוּד מרכז עברי בארץ-ישראל תחת חסות אנגליה

VII.28. שמונה בבוקר.

נוסעים ונוסעים, ואין ארץ. רק שמים אפורים-תכולים וים. מרחביה, גלים, רעמות-קצף לבנות. תנוּדה במקצת.

שתים בצהרים.

היתה שיחה ארוכה ביני ובין ר. על המלחמה, על המדיניות, על הציוֹנוּת. דיברתי אתו על אודות יסוּד מרכז עברי בארץ-ישראל תחת חסות אנגליה. ר. קרא: אם-כך, הרי גם אני נכון ללכת לפלשתינה. אני לא עניתי דבר, ואליבא דאמת גם לא שמחתי ביותר על ההודעה הזאת. על כל פנים חזיון מענין: כשיהודי מתבולל (ור. הוא מתבולל גמור) נתקל בדבר-מה לאומי, הרי הוא בראשונה נמשך אליו (ודאי מפני שאין דבר אחר קרוב באמת); ורק אחר כך מתחילים להֵראות לו הצדדים השליליים, הסכנות השונות, והמתבולל חוזר להיות פאטריוֹט של ארץ-מולדתו בלי כל הוספה…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s