דומה, נכון היה לחבק כל התבל בזרועותיו. ועכשיו הרי הוא עומד ושולח בשויון-נפש כדורים וחיצים לבני-אדם הדומים לו, אשר לו לא עשו כל רעה…

9.5.1915.

קיבלתי את מכתבך השני. – – – תודה בעד התמונה. אני פה איני יכול להצטלם. כבדה המלחמה. אין בית אחד שלם, אין אדם; הבל ברחו והפוֹטוֹגרפיה מאין תמצא.

          – – –

ואשר ל״יחסים״[1] — יכולה את להרגע (אף כי לא לגמרי). עכשיו אחרת היא ולא בזה העיקר עכשיו. יש אי-נעימויות מסוג אחר. יכול אני לכתיב על זה בלי אימת הצינזוּרה, מפני שהצינזוֹר שלנו עכשיו חדש הוא – – – ומאנשי-שלומנו. כידוע לך, התנהלה בזמן האחרון קבלת-החיילים לגדודנו באופן גרוע. התוצאות הן, שנתקבלו הרבה חולים וגם במובנים אחרים – אנשים בלתי מתאימים כל עיקר. אחדים מהם שוחררו, אך גם אחר זה נשארו עוד לא מעט, שאולי אינם יכולים, אבל בעצם אינם רוצים לשאת בעול. רבים מתחבאים ומשתמטים, כשצריך לעשות איזה דבר, כשצריך ללכת אל העמדות הראשונית; אחדים מכריזים ומודיעים, שאינם רוצים לעבוד כל כך הרבה; ויש גם שמודים ואומרים פשוט, כי מפחדים הם ללכת אל העמדות הראשונות… אני הייתי מוַתר על שכאלה, אני הייתי משחרר או מגרש כאלה לגמרי – ילכו לביתם – אבל השלטון אינו בידי. ודוגמאות של רפיון פועלות לרעה על האחרים. פיטרוּ, למשל, אחד מעבודה ליום מפני הריבימַטיזם; כעבור שעה הופיעו עשרה בטענה שאינם יכולים לעבוד: ריבמַטיזם לכולם… ואין זה מקרה בודד ואתה מוכרח לבלי להאמין, להכריח; שאם לא כן, לא יֵעשה דבר. ואתה מוכרח לענוש… את יכולה לשוות בנפשך, כמה נעים לי כל זה… באה, למשל, דרישה לשלוח תיכף ומיד מאה פרדות. הנני מפקד לתת המשים מן הרוטה הראשונה וחמשים מן השניה. צריך כרגע לחבוש ולהוביל; וכאן מתחילים להופיע ראשי הפלוגות: ״פלוני אינו רוצה ללכת, אלמוני אומר, שהוא חולה, פלוני מפחד״. הנך מתחיל להוכיח למסרבים, ואתה רואה, שגם בחמש שעות רצופות לא תגמור את שיחתך עם כולם, והפרדות דרושות מיד… אז תחל לצעוק, להתרגז, לאיים… זה פועל, כרגיל, כהרף-עין… אבל קשה, מכאיב. היו כמה מקרים, שמתוך עצלות לא התירו את הרתמה מעל הפרדות, לא הגישו להן אוכל – אחרי שהעבידו איתן בפרך. היו מקרים, שאחדים השאירו את פרדותיהם (לפעמים עם משא) בדרך ושבו למחנה לבדם… הוכרחתי לענשם… והרבה יש סכסוכים וענינים קטנים בין החיילים; וכמעט בּכּל אתה אנוס לחדור, להתערב, לברר. יודעת את, איזו הם הרגעים הכי טובים פה? – כשאתה נוסע בשורה ארוכה לעמדות הראשונות; מזמזמים החיצים, מתפוצצים הכדורים; הנה התפוצץ אחד על ראש האנשים, מטר-רסיסי-עופרת ניתך עליהם. אחדים מתרוצצים בבהלה; אז תרים קולך: ״סינגל פייל! – אחד אחרי השני  שורה אחת! סדר!״ – ויתישרו, ירגעו, ואתה נוסע הלאה. – אַת אומרת: ״יותר אומץ!״ באומץ אין מחסור; יֶשנו.

וּמאקאריוֹב ממון, ששבר-פצצה פצעהו אתמול בבטנו, מת היום. זהו קרבננו הראשון, אם לא לחשוב את האובדים מוֹשקוֹביץ ופרץ מאיר (מן הרוטה השניה).

היום ראיתי, איך הורידו עשרות אנשים לקבר-אחים גדול אחד… כל זה כאילו עבר על פתחי הלב מבלי לנגוע בו, אף על פי שאני יודע היטב, שלכל ההרוגים האלה יש אבות, אמות, ילדים, אהובות, המחכים בקוצר-רוח ובדאגה לשוב יקיריהם… מחכים לשוא… כן, במלחמה יש מקום להרבה הרגשות מיוחדות… עוד לפני חודש היה האיש אוֹהב ואהוּב, ליטף ולוּטף, לחץ יד בחיבה, נשק בחום ולחש אמרים כל כך טובים ונעימים; דומה, נכון היה לחבק כל התבל בזרועותיו. ועכשיו הרי הוא עומד ושולח בשויון-נפש כדורים וחיצים לבני-אדם הדומים לו, אשר לו לא עשו כל רעה, או מחרחר באימת-גסיסה, כמו שחרחר מאקאריוֹב ממוֹן שלנו, או מוּטל בתוך גל של עשרות גופי-חברים בבור גדול – קבר-אחים… ולא יחבק עוד ולא ינשק ואף יד לא ילחץ, ואף מלת-חיבה אחת לא ילחש… ואף על פי כן כל זה ועוד רבות כיוצא בזה כאילו נשכח פה, כאילו מוסחת הדעת ממנו ולא יושם אליו לב…


[1] עם הפקידות האנגלית – המתרגם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s