אם לא שמחה היא למות מתוך הכרה, שבמחיר זה יקבל עמי דבר-מה במולדתי היקרה, בארץ-ישראל? אמנם, מה אני כותב? הן כלימה תכסה פני, אם לא אֵהרג היום

27.6.

[…]

שש ושלשה רבעים לפנות ערב.

עוד מעט ואסע עם עשר הפרדות, אך מיד אשוב: אני רק אביאן למקום הדרוש. רצוני לשוב בהקדם, מפני שבאה דרישה להיות מוכנים עם 40 פרדות לעשר בלילה. מחכים, כנראה, למערכה גדולה. כבר התרוממו שבעה אוירונים והתחילו יריות. אנו מנחשים לדעת, של מי האוירונים. לנו לא היה מספר רב כזה. – – –

אם אני הולך למות, הרי אני הולך בשמחה, בלב קל, מפני שזה לשם הדבר הכי יקר לי. האם לא שמחה היא למות מתוך הכרה, שבמחיר זה יקבל עמי דבר-מה במולדתי היקרה, בארץ-ישראל? אמנם, מה אני כותב? הן כלימה תכסה פני, אם לא אֵהרג היום. – – –

P.S. כן, אם ימעכוני, הרבּי את חסדך עמדי והודיעי את זה להורי הזקנים. שלחי להם ולכל אנשי שלומנו את נשיקת פרידתי האחרונה.

ארבע (בלי רבע) בבוקר.

והנה כלימה. נכלם אני מאד על הדברים אשר כתבתי לפני לכתי לעמדות. עוד טוב, שאין מנהגי לקרוא את הכתוב על ידי. לולא זאת הייתי בא בעפר. מה היה לי, כי הרביתי פתאום מליצות כל כך? הסתובבתי עד עתה ולא כלום. מין טפשות. אפילו קרב הגון לא היה. חיצים, כדורים, פצצות – וזה הכל. בתחילה, בעשר, באחת-עשרה, נפצע החייל ו. (פרטים), אבל אח״כ עבר הכל בשלום. אני ידעתי, כי אֵבוֹש על השלום הזה, אחרי כל המליצות הרמות שכתבתי, ובכוַנה יצאתי פעמים אחדות מן החפירה, שדרכה מגיעים אל העמדות הראשונות, והלכתי על הסוללה. וגם כן לא כלום… כן, אני לא הסתפקתי בדברים נאים ועשיתי נסיונות גם למפעלים נאים. היה מעשה, שפעם אחת עבר על פנינו גדוד אנגלי, בשובו מן העמדות הראשונות, ושירים בפיו. שר-גדודנו פנה אלי בבת-צחוק מאוּשרה, לאמור: ״ראה, כמה בני-חיל הם אנשי-הצבא האנגלים״. אני אמרתי: ״נאה היה יותר, אילו שרו בהליכתם אל העמדות״. גוֹר-סקי לא מסר לו את המשפט הזה. אך זה לא חשוב. והנה הפעם אמרתי לבחורים בצאתנו מן המחנה:

"הבה נלך אל הסכנה כיאות לאנשי-צבא יהודים. נפתח בשיר!" פתחו ושרו ״התקוה", גם ״דגל מחנה יהודה״. ולבסוף – לא מערכה כללית ענקית, כפי שאפשר היה לדמות עפ"י ההכנות, כי אם תגרה של שטות מצויה שבמצויות… עתה צריך גם להתנמנם מעט. כי הנה האיר הבוקר, הזבובים מקיצים, ולא יניחו לישון, בני הבליעל!