אם אמות, הרי מותי בעד העם העברי, בעד משא-נפשנו…

דַּרְדָּנֵלִים. 6.5.1915.

הנה לפני מכתבֵך מי׳׳ט לאפריל. קיבלתיו זה עתה וקראתיו בתיך רעם יריות תותחים ורובים, בתוך שאון וצוַחות של אנשים ופרדות, בתוך אבק ורפש… – – –

הנני ממהר: שעות-הפנאי מועטות; בכל רגע מפסיקים את כתיבתי; ורצון יש דוקא לספר רבות ועל רבות; הנה דבר-מה מן העיקר (על הכל והכל הן אין לכתוב): בכ״ז לאפריל הוּרדנו מעל האניה. והתחילו ה״טיוּלים״ לעמדות הראשונות. העבודה מרובה. שר-גדודנו[1] ויתר הפקידים הגבוהים אומרים, כי עבודה יתירה שכזו תמָשך עוד רק ימים אחדים; אחר כך יתוַספו עלינו כוחות-הובלה חדשים ויעזרונו. לעת-עתה עלינו ללכת אל העמדות הראשונות גם ביום וגם בלילה; ישנים ואוכלים אנו באקראי. מובילים אנו לעמדות כדורים, מכונות-יריה, מזון, מים. בידיעות הרשמיות של מחנה-הצבא כבר הוזכר פעם, שהודות לעמלנו, הודות לזה שאנו הבאנו לצבא כל הנחוץ בעוד מועד, ״ניתנה האפשרות לצבא לא רק לחדול מסגת אחור, כי אם גם לעבור להתקפה ולכבוש עמדות חדשות אחדות״… עבודתנו נחוצה היא, כמעט בכל לילה ולילה (בלילות אנו עובדים יותר מביום) ומדי יום ביומו הננו נמצאים בעמדות הראשונות תחת מטר כדורי-רובה וכדורי-תותח; יש בינינו כבר גם פצועים (פצעים לא מסוכנים): ג-סקי מן הרוֹטה השניה נפצע ע״י כדור-רובה בשתי ידיו (שתיהן יֵרפאו); ר-ג יצחק מן הרוֹטה השניה (לא מי שהיה ממונה על צרכי המזון, אשר את יודעת) פצוע במצחו, בין העינים, ע״י כדור-רובה; העצם לא נפגעה; יֵרפא כעבור שבוע-שבועים (הערה: יש לו אשV וילד בגַבָּרִי); יש עוד אחדים פצועים פצעים קלים, ואחד (מ-ץ מן הרוֹטה השניה) – אבד ואולי גם נהרג, אחרי שמעילו ותעודותיו הובאו לנו משדה-הקטל… אמנם, יש שונים בתוכנו, ואני הייתי בעונג מחזיר מאה מהם לאלכסנדריה (והם גם הם היו חוזרים בעונג), אבל יש גם בחורים הגונים, אשר טוב לעמוד אתם על המשמר, בחורים אשר אינם כופפים קומתם לפני הכדורים ואינם משתחוים לפני החיצים. בכלל, אנו ממלאים תפקידנו לא רע, כל כך לא רע, עד ששר-הגדוד הציע לנו לסדר פלוגה בת חמשים איש, שתשתתף בכיבוש הר אחד, עמדה חשובה מאד. לפי שעה נמצאו רק כ״ז מתנדבים; יוכל היות, שעוד היום או מחר ימָצאו כל החמשים ואנחנו נלך להלחם בפועל… עם הרוֹטות השלישית והרביעית לא נפגשנו עד היום ואין אנו יודעים איפה הן. – האופיצר א. חלה בעצביו משריקת החיצים והכדורים ושחררו אותו מן המערכה ושלחו אותו לעבוד בבית-מרקחת באי למנוס או באלכסנדריה. תחת זאת שני האופיצרים הצעירים האחרים שלי – – – בני-חיל; פשוט משׂתערים לתוך האש. במקום א. הועלה למדרגת אופיצר גוֹר-סקי, אלא שהוא גם להבא יוסיף לעבוד יותר במשׂרד ובסידור המשק… הנני גומר באשר צריך להכון ללכת אל העמדות… היחסים של שר-הגדוד ויתר האופיצרים האנגלים אלינו הוטבו בהרבה, אחרי שנמצאנו זמן-מה יחד בחברת הכדורים…- – –

הופסקתי… הנני ממשיך רכוּב על הסוס… שר-הגדוד שאלני: ״הרוצה הוא לרכוב אל המערכה?״ – מובן. אנו עומדים על יד העמדה. מיד אנו נוסעים הלאה.

דרישת שלום לכל. יכול-היות, האחרונה. אם אמות, הרי מותי בעד העם העברי, בעד משא-נפשנו…

לא נוֹח לכתוב מתוך רכיבה.

שלום!

שלחי ברכת-פרידתי לקרובי, אם אֵהרג היום.

אנו יושבים בנקרה. מחשיך. כאשר יחשך לגמרי נַסיע את פרדותינו לעמדה הראשונה. זה הכל; ואני חשבתי, על פי דברי שר-הגדוד, שיהיה דבר-מה מיוחד, חם ומלהיב… אמנם, עוד נראה.

רואים אנו מלפנינו וממעלה אנשי-צבא בחפירות. מסביב יריות-רובה. נושאים פצועים; אחרים עוברים בעצמם בתחבשות זבות-דם! עוד אחרים באותה שעה מתבדחים, צוחקים… הכל ביחד… אפלה… אי-אפשר לכתוב…


[1] ״שר גדודנו…״ – הקוֹלוֹנל ג'. ה. פטרסוֹן, אחרי כן מפקד הגדוּד-העברי ה-38 בא״י; בין ספריו – ״עם הציוֹנים בגאליפּוֹלי״, לונדון, 1916 (אנגלית).

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s