28 בינואר שנת 1920.
אמש בא אלינו ז. ז., אחד מאִכּרי מתוּלה הצעירים, איש קרוב ברוחו לפועלים, לטּכּס עצה עמנו בדבר ארגוּן ההגנה במושבה, שהצרפתים עזבוּה כליל. בו בערב נערכה בתל-חי אספה למטרה זו, והבוקר בכפר-גלעדי. בשני המקומות היה ויכוח חם ועקרוֹני, אם צריכים אנו לבוא לעזרת מתוּלה, אם לא. אחדים אמרו, כי אין אנו, הפועלים, צריכים לעזור למתוּלה, מפני שהיא בעצם מושבה לא-עברית ואִכּריה הם סוחרים-ספסרים, המעבדים את אדמתם בידי ״חרתים״ ולפועלים עברים אין הם נותנים עבודה. אך יעבור הזעם ישובו האִכּרים למושבה, שנעזבה על ידיהם בשעת-הסכנה, ואת הפועלים העברים, אשר ישפכו אולי דמם להצלת-המושבה, ידיחו מקרבה, והכל יהיה כשיהיה. מוטב, איפוא, לתת את המושבה בידי הגורל. האכּרים יעזביה, יבואו הערבים ויבוזו וישללו בה, את הבתים יהרסו ויחריבו, והיה, כאשר ישקט, יבואו בחורים צעירים ויבנו ויקימו על תלה של המושבה הישנה והזרה – מושב עברי חדש, בנוי על עבודה עברית ועל תרבות עברית.
אולם הרוב המכריע של החברים עמד על הדעה שצריך לעזור למושבה, ראשית, מפני שאין בודקין בשעת-סכנה ואין מחשבין חשבונות-עבר בשעה בזו, ושנית, אי-אפשר להשלים עם הרעיון, שעם נפילת מתוּלה יוּתק הגבול הצפוני של ארץ-ישראל דרומה מן המושבה. אפס גם הרוב עמד על העובדה, שבמצבנו עכשיו אין ביכלתנו להביא למושבה עזרה מיד. לבסוף נתקבלו החלטות אלה: 1) בשים לב לצרכי הישוב העברי בכלל ולמצב האסטראטגי בפרט אנו רואים בהגנת-מתוּלה הכרח גמור. 2) משום המחסור הרב באנשים אין שתי הנקודות יכילות להוציא מתוכן אפילו אנשים אחדים לשם הגנת מתוּלה תיכף ומיד. 3) אנו פונים לועד-ההגנה שבאילת-השחר בדרישה להחיש, ככל האפשר, העברת 50[1].
[1] ״להחיש, ככל האפשר, העברת 50". כאן נפסק יומן תל-חי. המשך היומן אבד עם הפינוי החפוז מתל-חי לאחר הקרב בי"א אדר.
אוֹסיה 