אבל מי יעשה זאת? מאת מי לדרוש ? ומי ישא באחריות הרשלנות וחיבוּק-הידים?

15 בינואר שנת 1920.

היום חילצנו קצת את עצמותינו. זה כבר התכונַנו ללכת לחַמרה לראות מה שרד שם מן השרפה ומה אפשר עוד להציל. היום החליטו, לבסוף, ששה שומרים לצאת לדרך. חלק מן הבחורים ה״מיוּשבים״ – כאשר יכַנו את עצמם – התנגדו ומחו. (״לשם מה ללכת? הן ברור וידוע, שלא נשאר שם דבר. ישקט, אז נרד. למה להסתכן? חשש לרוֹבים שלנו…״). נמצא מי שאמר, כי צריך לקרוא לאספה ובה לקבל החלטה אוֹסרת טיוּל זה. אך לאספה לא הגיע הדבר, וששת הבחורים יצאו אחרי-הצהרים לדרך.

במקום שהיו הצריפים מצאנו רק שׂרידים מתנור-האבן וחלקי כלי-ברזל שונים.

– – – מיטות הברזל נתעקמו מלַהט-האש ומכּוֹבד הגג שנפל עליהן. השומרים אספו מחפצי- הברזל היקרים ביותר, רתמו את עצמם בקוּלטיבאטוֹר ושֹמוּ את פניהם הביתה. את שלשת הנחלים שבדרך עברנו בשלום והנחנו את הקוּלטיבאטוֹר בידי החברים העובדים בשדה, שיאסרוהו לפרדות בשובם הביתה מן העבודה. בהיותנו במרחק של לא יותר מקילוֹמטר אחד מן הבית נשמעו פתאום יריות. בקול אחד אמרנו:

– התנפלות על תל-חי!

בן-רגע נערכה תכנית-הפעולה: לקבוע מַגע עם הבית, לחזור אחר כך אל השדה ולעזור לחברים העובדים בפרדות להגיע הביתה. הח׳ ז., רכוּב על סוסתו, דהר מיד לכפר-גלעדי להודיע את אשר קרה; טרוּמפלדוֹר, ועמו חמשת חבריו, שׂמוּ פניהם, בשרשרת, אל הבית. כשעלו בריצה על הגבעה, ראו שיורים על הבית – כדורים אחדים באו מצד החורשה ונתקעו ברעפי-הגג, כשהם מעלים אבק.

הקבוצה הקטנה חוּלקה לשתים, לשתי פלוגות, ובירוֹתן חליפות אש לצד היער, התקרבו בריצה אל הבית.

– פלוגה ראשונה, אש! פלוגה שניה, רוץ!

– פלוגה שניה, אש! פלוגה ראשונה, רוץ!

על יריות הפלוגה הקטנה ענו השודדים באש, אולם לא יכלו להחזיק מעמד ונשתתקו. כשנתחדש המַגע עם הבית, מיהרה הפלוגה הקטנה לשוב אל השדה, אל החברים העובדים והשומרים, שהתנהלו כבר בעצמם הביתה. אותה שעה נראה על ראש הגבעה ז. עם שלשה חברים מכּפר-גלעדי שמיהרו לעזרה. הפרדות הוכנסו אל תוך החצר. טרוּמפלדוֹר, מזוּין במוֹזר, ועמו שבעת החברים (ארבעה מהם מכּפר-גלעדי) המזוּינים ברובים, התפזרו לשרשרת ויצאו לתקוף את החוֹרשה ואת ראש הגבעה הקרובה. הם רצו לגמוֹל גמוּל על השוֹד בחַמרה; הם רצו להוַכח, אם עוד נשקפת סכנה מן העֵבר ההוא; לבסוף רצו להראות לשודדים, שהיהודים בוחרים להיות תוקפים מאשר נתקפים. – – – אלא שהשודדים הספיקו להמלט על נפשם.

שבנו הביתה. באחד מקירות-הבית מצאנו כדורים אחדים. כדור אחד חדר דרך החלון אל תוך הבית וננעץ בתוך הקיר. מן החברים לא נפגע איש. החלו משׂיחים את רשמיהם. הוּברר, שבשעת-מעשה הוּצאו כ-70 כדורים.

– עוד מקרים אחדים כאלה ולא יהיו לנו כדורים, – גערו אחדים ביוֹרים – בחשבון צריך לירות.

והיוֹרים ענו:

– צריך היה להגן על החברים הנסוֹגים עם הפרדות; בשעה כזאת אין מחשבין את הכדורים…

התנגשות אחרונה זו הראתה, שאין לסמוך על כל הבטחותיהם של ראשי הערבים, שאנו מצוּוים להיות מוּכנים להתנפלות, והכרח הוא, איפוא, שיהיה כאן מספר מספיק של אנשים (50 לכל נקודה) וכל השאר, שלא פעם כתבנו על אודותיו. אבל אימתי יהיה כל זה כאן? בדרום מקוים, כנראה, שהמצב ישתנה במהרה ולא יצטרכו לשלוח הנה דבר. ואנחנו הולכים ונוכחים מיום ליום, כי המעשה הסתבך וימשך עוד זמן רב, ואולי לא שנה אחת, והכרח הוא לא רק לחַזק את הנקודות הקיימות, אלא גם ליצור חדשות, עד שמספר הגברים שבהן יגיע, לכל הפחות, ל-250 איש… אבל מי יעשה זאת? מאת מי לדרוש ? ומי ישא באחריות הרשלנות וחיבוּק-הידים?…

ראוי לציין, שההתנגשות האחרונה הוכיחה שוב, שבין העולים החדשים שלנו ישנו אחוז גדול של בחורים אמיצים ותקיפים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s